פתחון הפה של משפחת יגאל עמיר 

העלייה לאוויר של אתר האינטרנט של משפחת יגאל עמיר ("פתחון פה"), מעוררת הדים רבים בתקשורת ובקרב הפוליטיקאים. בין היתר דווח על פניות ליועץ המשפטי לממשלה לעשות ל"סגירת" האתר. למרבה הצער ההסתברות שבכוחה של המערכת המשפטית להביא לתוצאה מקווה זו נמוכה ביותר.
ראשית כדאי לציין כי מבחינה חוקית אין כל הבדל בין תוכנו של אתר אינטרנט לבין תוכן המובא לידיעת הציבור בכל דרך אחרת של התבטאות - עיתון, רדיו, טלביזיה, או נאום. אם למשל מוצאת דיבתו של אדם לרעה באתר אינטרנט, תעמוד לו זכות תביעה זהה כאילו נפגע שמו הטוב מעל גבי העיתון או מעל מרפסת בכיכר ציון בירושלים - אין כל הבדל. המבחנים לצורך הקביעה אם בהצגת תוכן האתר יש בכדי להוות עבירה פלילית זו או אחרת, הם המבחנים "הרגילים". וכאן מתעורר כבר הקושי הראשון שאינו מיוחד כלל לאינטרנט, והוא השאלה אם הדברים המתפרסמים באתר של המשפחה המהוללה אכן כוללים את כל המרכיבים ההכרחיים על מנת שייחשבו כהסתה בלתי חוקית. הסתה מוגדרת בחוק העונשין הישראלי כ"קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו". סביר להניח שעד כאן לא תהיה מחלוקת אם תוכן האתר של משפחת עמיר אכן עונה על ההגדרה. אבל המחוקק סבר שאין די בכך. להשקפת המחוקק (אשר רצוי להעלותה לדיון ציבורי מחודש), יש להטות עוד יותר את נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין האיסור להסתה לטובת חופש הביטוי. בהתאם לכך נקבע בחוק העונשין כי על מנת שההסתה תעבור מתחום חופש הביטוי המותר לתחום המעשה הפלילי האסור, צריך להתקיים גם אלמנט נוסף לפיו על תוכן הפרסום והנסיבות בהן נעשה, להיות בגדר "אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". מטבע הדברים בהרבה מקרים התשובה לשאלה אם התבטאות נתונה היא אכן בגדר מעשה שיש בו "אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור" היא איננה חד משמעית ונתונה לויכוח. זו אחת הסיבות לכך שלמרות ריבוי ההתבטאויות הקשות של חוגים אלה או אחרים, נדירים מאוד המקרים בהם מתגבשים הדברים לידי כתב אישום, ועל אחת כמה וכמה לכלל הרשעה.

ואולם הפרסום באינטרנט דווקא, מציב קושי משפטי ייחודי אחר, והוא שאלת הטריטוריה. לא בלתי סביר להניח שהאתר של משפחת עמיר, כמו אתרים אחרים הכוללים תוכן מפוקפק, מותקן על מחשב במקום נידח של כדור הארץ, ולאו דווקא במדינה עם חקיקה מתקדמת. על פי עיקרון משפטי מרכזי ומקובל ברוב שיטות המשפט, בדרך כלל אין למדינה סמכות שיפוט המאפשרת לה להעמיד לדין על מעשה פלילי אשר אירע במדינה אחרת. אומנם לעיקרון זה יש חריגים שונים והדבר איננו בלתי אפשרי, ואולם הנושא מבחינה משפטית כלל לא פשוט. אומנם דווקא במקרה של האשמה בעבירה של הסתה לאלימות, קל יותר להתגבר על מכשלת הטריטוריאליות ונראה כי ניתן יהיה להעמיד לדין בישראל גם על ביצוע בחו"ל. ואולם הניסיון מלמד כי החוק בדרך כלל אינו בדיוק נר לרגלי משפחת עמיר, ועוד הרשעה או פחות הרשעה במשפחה לא תשחק לגביהם תפקיד. להפך, העמדתם לדין רק תוסיף לפרסום יתר למשנתם ולאתר האינטרנט שלהם. יתרה מזאת, אפילו ייקבע אי פעם על ידי בית משפט כי התבטאות מסוימת באתר המשפחה היא בגדר עבירה פלילית, הרי שבמספר לחיצות מקש יוכל מנהל התוכן באתר להוציא התבטאות זו או אחרת או למתן אותה.
נחזור לדיון בנקודה המרכזית, והיא הדרישה שהופנתה להמדינה לסגור את האתר. כאמור, המכשול המרכזי לסגירת האתר היא האפשרות כי הוא מצוי פיזית בחו"ל. אפילו ניתן יהיה לקבוע כי קיימת סמכות שיפוט גם לבית משפט בישראל, הרי סמכויות האכיפה של הרשויות בישראל על נכסים בחו"ל מוגבלות ביותר, ומבחינה פרקטית כמעט בלתי קיימות. התוצאה היא שאפילו יש למדינה סמכות שיפוט גם על הסתה ממחשב בחו"ל, ספק רב אם יהיו בידיה כלים לאכיפה ולסגירת מחשב או אתר אינטרנט בחו"ל. לא בכדי לא הצליחו עד היום רשויות האכיפה וגורמים אינטרסנטים כדוגמת ה"טוטו" ומפעל הפיס לבלום את אתרי הימורים בעברית באינטרנט, אתרים המותקנים על מחשבים המצויים באיים אקזוטיים באוקיינוסים. לכן אם המחשב המארח את האתר "פתחון פה" של משפחת עמיר מצוי בחו"ל - ולא צריך להיות לה למשפחה קושי מיוחד בלגרום לכך, יקשה מאוד על הרשויות (אם כי אולי פחות על ה"האקרים"), להניח את היד על האתר ולהביא להיעלמותו מהרשת. התוצאה המצערת היא שיש להניח שהפה של משפחת עמיר יישאר פתוח עוד ימים רבים, לפחות באינטרנט.
מה לעשות, האינטרנט, ככל התפתחות טכנולוגית ברוכה, נושא עמו גם תופעות לוואי לא סימפטיות כדוגמת פריחה של פדופילים, הפצת תורות של יגאל עמירים למיניהם, והתנהגויות נקלות אחרות.